החלטה בתיק בש"פ 2034/12

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (מ"ת 54718-01-12) שניתנה ביום 15.2.2012 על-ידי כבוד השופט ר' שפירא.

1.        נגד העורר הוגש כתב האישום, המחזיק חמישה אישומים, ומייחס לו שתי עבירות של הלבנת הון; שתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות; שתי עבירות מרמה לפי פקודת מס הכנסה; ועבירה של גניבה בידי מורשה. בתמצית ייאמר, כי על פי כתב האישום, העורר, עורך דין במקצועו, ייצג שני בנקים מצריים - בנק מצר ובנק אלקעארי. העורר הציג לבנקים מצג שווא, לפיו בכוונתו להגיש בשמם תביעות כספיות בסכומים גבוהים בישראל, ולשם כך דרש מהם מיליוני שקלים, לכאורה לצורך מימון הגשת וניהול ההליכים (אגרות משפט וכו'). בפועל, העורר לא נקט בהליכי תביעה ונטל לעצמו, בדרכי תחבולה ומרמה, את הכספים שיועדו לניהול התביעות הכספיות. נטען, כי בדרך זו עלה בידי העורר לשלשל לכיסו סכום של כ-18 מיליון ש"ח.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. בדיון שהתקיים בבקשה, הסכימה באת כוחו דאז של העורר לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר, אך ביקשה כי ישוחרר לחלופת מעצר.

3.        בהחלטתו מיום 15.2.2012 (להלן: ההחלטה הראשונה) עמד בית המשפט על חומרת מעשיו של העורר - מעשי מרמה מתוחכמים, בהיקף כספי נרחב, שנמשכו על פני זמן. צוין, כי אמנם עבירות רכוש אינן מקימות, בדרך כלל, עילת מעצר, אך על-פי הפסיקה במקרים בהם העבירות הן משמעותיות בהיקפן ובחומרתן, כבענייננו, החשש להישנות המעשים מקים עילת מעצר. יחד עם זאת נקבע, כי אין מדובר בחשש שלא ניתן לאיינו באמצעות שחרור לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. לעניין החשש לשיבוש הליכי חקירה, ציין בית המשפט כי אף שמעשיו של העורר מלמדים כי אין מורא החוק עליו, נראה כי אין מדובר בחשש משמעותי, בהתחשב באופי הראיות הקיימות בתיק, הכוללות מסמכים רבים, עדויות ותצהירים בכתב. לבסוף התייחס בית המשפט לסירובו של העורר למסור פרטים על מקום החזקת כספי המרמה. בית המשפט ציין, כי קיים חשש שהכספים, שסכומם מצטבר לכדי יותר מ-18 מיליון ש"ח, ישמשו כאמצעי וכתמריץ להימלטות העורר מן הדין נוכח חומרת ההאשמות נגדו. בסופו של יום, הוחלט על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בתנאים, כמפורט להלן. צוין, כי ניתן לאזן את החשש מהימלטות באמצעות ערובות כספיות, וביניהן בטוחה כספית בגובה פירות מעשי הגניבה והמרמה המיוחסים לו, קרי 18 מיליון ש"ח במזומן, או, לחלופין, הפקדה של 10 מיליון ש"ח במזומן ושעבוד נכסים, ששוויים לא יפחת מ-15 מיליון ש"ח. מגבלות נוספות שנקבעו כללו, בין היתר, פיקוח אלקטרוני ואנושי מלא, ניתוק מקום מעצר הבית מכל אמצעי תקשורת אינטרנטי וטלפוני (למעט קו טלפון שישמש את הפיקוח האלקטרוני), הפקדת דרכון וצו עיכוב יציאה מהארץ. על פי החלטה זו העורר היה יכול להשתחרר ממעצרו בכפוף להפקדת הערבויות ואישור כתובת חלופת המעצר והמפקחים על-ידי בית המשפט.

4.        ביום 4.3.12 התקיים דיון נוסף בעניינו של העורר, בו נטען כי אין ביכולתו להעמיד את הערבון שנקבע בהחלטה הראשונה, ולכן התבקשה הפחתת הסכום או המרתו בהטלת עיקולים על נכסי המקרקעין של בני משפחה וחברים. בית המשפט דחה את הבקשה והחלופה שהוצעה. ראשית נקבע, כי בית המשפט לא שוכנע שהעורר לא יכול לעמוד בסכום הערבון שנקבע; ולעניין הטלת העיקולים נאמר, כי מדובר בנכסים שמימושם מורכב ורצוף קשיים. נוכח האמור, הורה בית המשפט על המשך מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בציינו כי לעורר שמורה הזכות לפנות בבקשה לעיון חוזר, ככל שלא יעלה בידו להמציא את הערבון.

5.        מכאן הערר שלפניי, המכוון בעיקרו נגד סכום הערבון. בערר נטען, כי בהקבילו בין סכום הגניבה שעל-פי כתב האישום לבין גובה הערבון, התייחס בית משפט קמא אל העורר כאל מי שכבר הורשע בדין ומחוייב להשיב את פירות העבירה. צוין, כי העורר איננו חולק על כך שיש מקום לדרוש בעניינו בטוחה כספית גבוהה, אך אין להעמידה על סכום בלתי סביר בו אינו יכול לעמוד, שכן, הלכה למעשה, פירושו של תנאי זה הוא מעצר ללא יכולת שחרור על אף שבית המשפט קבע שיש מקום לחלופת מעצר. הוזכר גם, כי הערבון איננו האמצעי היחיד העומד לרשות בית המשפט כדי להבטיח שהעורר לא יימלט מן הדין, וניתן להטיל עליו מגבלות נוספות (שחלקן אף נכללו בהחלטת בית משפט קמא).

6.        בדיון בפניי חזר בא כוח העורר, עו"ד פלדמן, על עיקר הטענות בערר, בהדגישו את הבעייתיות הטמונה בהצמדת סכום הערבון לסכום פירות המרמה הנטען בכתב האישום. עו"ד פלדמן הוסיף, כי בני משפחה וחברים, אשר מבקשים לסייע לעורר, הציעו כי יוטל שעבוד על בתיהם למען שחרורו של העורר לחלופה, ולגישתו, יש בכך ללמד על האמון הרב שניתן בעורר שלא יימלט. הוזכר גם, כי אף שבדרך מקרה נודע לעורר שמתנהלת נגדו חקירה, בטרם זומן הוא עצמו להיחקר, הוא יצר קשר מרצונו עם המשטרה ולא ניסה להימלט. לבסוף נטען בהקשר זה, כי מירב זיקותיו האישיות והמשפחתיות של העורר הן למדינת ישראל, ועל כן הוא אינו מועד לבריחה אל מחוץ לגבולות המדינה, מה גם שבעבר שוחררו בתנאים נאשמים שהיו להם זיקות ממשיות לארצות אחרות. לשאלת בית המשפט מסר העורר, כי יעלה בידו להפקיד סכום של 1,000,000 ש"ח במזומן וערבות בנקאית על סכום זהה.

           מנגד טען בא כוח המדינה, עו"ד בן-ארויה, כי יש להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים, וסביר כי המשיבה לא הגישה ערר על ההחלטה הראשונה, כיוון שממילא נקבע דיון נוסף לדון ביכולתו של העורר לעמוד בתנאי החלופה. בנוסף נטען, כי ככל שהחלטת השחרור לחלופה בעינה עומדת, יש להשאיר את סכום הבטוחה כפי שנקבע בהחלטה הראשונה, ואין לקבל את הצעת העורר לחלופות בדמות הטלת שעבודים על נכסי מקרקעין, שכן עסקינן בנכסים שאינם ברי מימוש ושווים המוערך ע"י שמאי מטעם העורר מוטל בספק. בהסכמה, הציג בא כוח המשיבה חומר חסוי לעיון בית המשפט במטרה להצביע על ממשות החשש של הימלטות מאימת הדין.

7.        בטרם אדון בבקשה לגופה יש לציין, כי בפניי מונח ערר על גובה הערבון שנקבע בהחלטה הראשונה. אף שמהדיון שהתקיים בפניי עלה שהמדינה סבורה כי יש להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים ואין מקום לחלופת מעצר, לא הוגש ערר על קביעתו העקרונית של בית משפט קמא, לפיה ניתן, במגבלות מסוימות, לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ככל הנראה כיוון שהשחרור לא היה עדיין אופרטיבי.

דיון והכרעה

8.        כבר נפסק בעבר מפי הנשיאה ביניש, כי קביעת גובה הערבון היא "פרי מלאכת איזונים" (בש"פ 3598/09 מדינת ישראל נ' בן דוד (לא פורסם, 18.5.2009), פסקה 11 - להלן: עניין בן דוד), שכן בבואו לקבוע סכום ערבון, נדרש בית המשפט לאזן בין הצורך להרתיע את הנאשם פן יימלט, יפר את תנאי השחרור או יפעל לשבש מהלכי חקירה (סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 - להלן: חוק המעצרים), לבין הצורך לשמור על זכויותיו, קרי שתבחן האפשרות לשחררו לחלופה שפגיעתה בחירותו פחותה (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים; בש"פ 9991/03 בראשי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 385, 387 (2003) להלן: עניין בראשי). איזון זה מחייב, בין היתר, לבחון את מצבו הכלכלי של הנאשם ואת יכולתו לעמוד בערובה הנדרשת (סעיפים 46(ב)(4), (5) לחוק המעצרים), שכן קביעת סכום ערבון שאינו בגדר יכולותיו הכלכליות של נאשם יש בה כדי להטיל עליו מעין מעצר עקיף (ראו בש"פ 2137/96 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 504, 507 (1996) להלן: עניין רודמן). יוטעם, כי מבחינת שלבי ההליך מצויים אנו בשלב שבו בית המשפט בחן ומצא, כי אף אם מתקיימים התנאים לעצור את הנאשם עד תום ההליכים, כבענייננו. ניתן להגשים את מטרות המעצר בדרך פוגענית פחות של שחרור לחלופה המותנית בתנאים מגבילים שונים, הכוללים גם ערבון משמעותי. על מנת שלהחלטת השחרור תהא נפקות מעשית, נדרש שבקביעת הערבון ישקלל בית המשפט, בנוסף לצרכי ההרתעה מפני הימלטות ושיבוש הליכי חקירה, גם את יכולותיו הכלכליות הריאליות של הנאשם.

9.        בענייננו, בית משפט קמא העריך את יכולתו הכלכלית של העורר, בין היתר, לפי הנטען בכתב האישום בנוגע לסכומי הכסף שהשיג, לכאורה, בדרכי מרמה. אכן, בקביעת ערובה יש להתחשב בעבירות המיוחסות לנאשם וניתן גם להתחשב ברווח שלצדן (ראו בש"פ 9354/09 גלמור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.12.2009); בש"פ 1163/11 פרקופץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.3.2001) פסקה ט"ז - להלן: עניין פרקופץ; עניין בן דוד, פסקה 12). בענייננו, הדבר מוצדק גם נוכח טענת העורר, לפיה חלק מן הכספים הגיעו לידיו באופן לגיטימי, בין היתר, כתשלום שכר טרחה. עם זאת, נראה לי כי לא יהיה זה נכון להניח שכל כספי המרמה הנטענים (ושטרם הוכח סכומם) מצויים ברשותו של העורר. הרי גם מטענות המדינה עולה כי העורר עשה שימוש בחלק מן הכסף לרכישת נכסים ולבניית ביתו. בנוסף, יש לזכור כי נטען שהעבירות המיוחסות לעורר נעברו בין השנים 2010-2007, וייתכן כי הכספים, או חלקם, כבר אינם ברשותו. נמצא, שאף אם ניתן להתחשב ב"שלל" המוערך בקביעת יכולותיו הכלכליות של העורר ולראות בו אינדיקציה למצב כלכלי, ברי כי אין לראות בכך חזות הכל, ויש לערוך בחינה מסוימת של מצבו הכלכלי (השופט טירקל הציע, למשל, כי טרם קביעת הערבון תיערך לנאשם מעין "חקירת יכולת" - בש"פ 9694/02 רביזדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 176, 181 (2003)). מעבר לאמור לעיל, יש להוסיף כי סכום הערבון שנקבע הוא גבוה באופן יוצא דופן, לא רק מבחינת הסכום עצמו, אלא גם בדרך בה נגזר ישירות מ"פירות" המרמה וספק אם החלטה כזו עומדת בדרישת המידתיות המחייבת בהחלטות בענייני מעצרים (ראו למשל עניין רודמן 507; בש"פ 3153/00 שלומוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2000); ראו גם לשון סעיף 46 לחוק המעצרים; להשוואת סכומי ערבון במקרים דומים ראו למשל עניין בן דוד הנזכר; עניין בראשי; עניין פרקופץ).

10.      כאמור לעיל, האיזון הנדרש בענייננו הוא בין קביעת ערבון מידתי המתחשב ביכולותיו של העורר, לבין הצורך לקבוע ערבון אפקטיבי, שיהיה בו כדי להרתיע מפני הימלטות מן הדין או משיבוש מהלכי חקירה (ראו עניין בן דוד הנזכר, וכן בש"פ 7560/95 הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.1995)). מקובלת עליי עמדתו של בית משפט קמא לפיה לא קם חשש ממשי לשיבוש הליכי המשפט, ועל כן מטרתו המרכזית של הערבון במקרה דנן היא מניעת הימלטותו של העורר (ראה גם עניין רודמן). אכן, כפי שציין בית משפט קמא, מעשיו של העורר חמורים, מעידים על תחכום רב ובצדם קבועים עונשים כבדים. יש מקום גם להזכיר את תעוזת העורר, אשר הפר את חובת האמון שהוא חב ללקוחותיו כעורך דין, חובה שהיא מאבני היסוד של מקצוע עריכת הדין, מה שמצביע על כך שאין העורר נרתע להפר חובות בסיסיות ביותר ומקשה על מתן אמון בו. נוסף על כך, טרם התברר היכן מוחזקים הכספים שהושגו. כאמור, גם עיינתי, בהסכמת בא כוח העורר, במידע חסוי, שלשיטת המדינה יש בו כדי לשפוך אור על סכנת ההימלטות ונתתי לו משקל מסויים. יש בנתונים אלה כדי ללמד, לכאורה, על מוטיבציה גבוהה להימלטות מן הדין ויכולות לעשות כן, ולהצדיק ערבון גבוה ומגבלות נוספות. מאידך גיסא, הן בדיון בפניי והן בדיון בפני בית משפט קמא, ציין העורר כי בני משפחתו וחבר נוסף הסכימו כי יוטלו שעבודים על בתיהם כחלופה לערבון במזומן. בדיון אף הוצגו דוחות שמאות שנערכו לבתיהם של שני אחיו של העורר, לבית אחותו, ולנכס של חבר המשפחה. אף בלי שאתייחס כרגע לסוגיית ערכם של הנכסים והיכולת לממשם במידת הצורך, סבורני, כי יש בהסכמות אלה כדי לרכך את החשש להימלטות. שהרי גם אם טמון קושי במימוש נכסים אלה, שחלקים מהם נבנו ללא היתר והם חלק ממקרקעין המצויים בבעלות מספר גורמים, הרי עדיין, אם יימלט העורר, הדבר עלול להציב קשיים ניכרים למשפחתו ולחברו ולגרום להם לנזק וטרדות. כמו כן, יש גם לתת את הדעת לדברי בא כוח העורר, לפיהם העורר נעדר זיקות לחוץ לארץ, שכן כל משפחתו וביתו נמצאים בארץ, וכן לטענה, כי העורר לא ניסה להימלט כאשר נודע לו כי נפתחה נגדו חקירה.

11.      לאחר בחינת השיקולים השונים סבורני, כי האיזון הנכון בענייננו מטה את הכף להפחתת סכום הערבון בצד הוספת בטוחות בדרך של שעבוד מקרקעין, גם אם מדובר בנכסי מקרקעין שמימושם אינו פשוט. לענין אחרון זה יוזכר, כי שווים למימוש מהיר של ארבעת נכסי המקרקעין שביחס אליהם הציג העורר חוות דעת של השמאי יוסף אגבריה הוערך על ידו בסכום כולל של כ- 8.2 מיליון ש"ח ושווי בית המגורים של העורר עצמו הוערך על ידי השמאי הממשלתי בכ- 7 מליון ש"ח. גם אם הערכת השמאי אגבריה היא על הצד הגבוה, עדיין מדובר בנכסים בעלי שווי ממשי. כאמור, בהקשר זה יש גם משמעות לכך שהטלת השעבודים תיצור מחוייבות מצד העורר כלפי בעלי הנכסים, כיוון שהפרת תנאי השחרור תסבכם ותפגע בהם.

12.      הערר מתקבל במובן זה שהערבון הכספי שעל העורר להפקיד כתנאי לשחרורו (במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית) יעמוד על ארבעה מליון ש"ח. בנוסף, כתנאי לשחרור יוטלו שעבודים בדרגה ראשונה לטובת המדינה על ארבעת נכסי המקרקעין המתוארים בחוות דעת השמאי אגבריה (הנכסים של אחות העורר מקאלדה יאסמין, של שני אחיו מוחמד ועומר ושל חברו נוראלדין גרה) ועל בית המגורים של העורר.

           כל יתר תנאי השחרור שנקבעו על ידי בית משפט קמא יעמדו בעינם. השחרור ייעשה, בכפוף להפקדת הערבון ורישום השעבודים, רק לאחר שבית המשפט המחוזי יאשר את מקום החלופה ואת המפקחים ויקבע את גובה הבטוחות שעל המפקחים יהיה להפקיד.

                    ניתנה היום, ‏כ"ח באדר התשע"ב (‏22.3.2012).